הרעיון לקיים ביאנלה לאדריכלות הנוף העירוני נולד ב-2006 לאחר פגישה עם שלמה לחיאני, ראש עיריית בת-ים. לחיאני חיפש דרך להעלות את קרנה של העיר בתחום התרבות דרך שיפור המוזיאון העירוני בדגש על אמנות ישראלית בת-זמננו. הבעתי אז דעה שעוד מוזיאון בתחום זה אינו נחוץ מכיוון שיש רבים כמותו בארץ, וחלקם הגדול מתקשה להתקיים ולהתפתח. יתר על כן, מוזיאונים מעין אלה מושכים בעיקר קהל של מתעניינים בנושא, שהוא מיעוט באוכלוסייה. הצעתי לו לחפש "נישה חדשה", תחום שעדיין אינו מיוצג כראוי ויכול להשיב רוח רעננה לתרבות בארץ.

היו שתי סיבות להצעתי. עולם האמנות כיום בארץ, ואולי במערב כולו, עורר בי אי-נוחות. זהו עולם המונע משיקולים קפיטליסטיים יותר מאשר מאידאולוגיות כלשהן, ולמעשה הוא בועה של קבוצות אנשים הקשורים אלה באלה: אוצרי מוזיאונים, בעלי גלריות, בתי מסחר, אנשי פרסום וכמובן אמנים. קבוצה שחיה בעיקר בתוך האנרגיות של עצמה, די מנותקת מהחברה סביבה, ובתוכה אספנים העוסקים במצוד אחר כוכבים חדשים שיעשירו את אוספיהם ויאדירו את יוקרתם. הבועה מגיבה למבקרים ותאורטיקנים, שעד לגבול מסוים הם הקובעים את גבולותיה ואת הכללים בה, מה שנקרא "השיח האמנותי". לפעמים אמנם מרפים קצת את הרסן וכך חודרים תחומים אחרים, שלפני כן היו מחוץ לתחום, כמו צילום או היבטים של עיצוב.

אף שהפוסט מודרניזם ביקש להשתחרר מכבלי שיח זה, לא נוצר הבדל משמעותי בינו לבין תקופת המודרניזם, בה חיפשו אמיתות דרך אידאולוגיות שונות. הבועה נשארה בועה, מנותקת מרוב תחומי החיים והחברה, פורחת במעט מרכזים נבחרים, ובישראל היא מרוחקת מחיי החברה. אנשיה מרוכזים במה שקורה בבירות האמנות בעולם — ניו-יורק, לונדון וכעת גם פקין — יותר מאשר בירוחם, אופקים או נצרת. גישה אליטיסטית זו מתקיימת גם בעולם הארכיטקטורה, גם כאן הדחף הוא לזכות בהכרה ובפרסום בינלאומיים, ופחות לחפש אחר המקומי.

הסיבה השנייה להצעתי לראש עיריית בת-ים לקיים ביאנלה לאדריכלות נוף היתה שתחום זה פונה לקהל רחב יותר ויש בו פוטנציאל של יצירתיות, אף שהוא מוכר פחות. אדריכלות הנוף לא זכתה להכרה בתקופת הזוהר והפריחה של המודרניזם, הקוביזם, הדדאיזם, הסוציאליזם ועוד זרמים שקמו ונפלו במאה העשרים, וכמעט לא הטביעו חותם על פארקים וגנים. אפילו תנועת הבאוהאוס, שניסתה להרחיב את מושג העיצוב העממי הפשוט וחדרה להרבה מאוד היבטים של תרבות חומרית, לא עסקה בנוף. רבים האמנים — ציירים, פסלים ואדריכלים בני התקופה שהתפרסמו, אך קשה לנקוב בשם של אדריכל נוף אחד המוכר ברבים. הגנים והפארקים האורבניים הציבוריים החשובים בערים הגדולות נוצרו במאה ה-19 ולא במאה העשרים, למשל הפארקים בלונדון וסנטרל פארק בניו-יורק. גם בארץ לא היו הישגים שתועדו בספרי ההיסטוריה, ורוב הגנים תוכננו במסורת האנגלית או המערבית, בלי הרבה יצירה מקורית העונה לתנאי המקום.

הבולט באמני הארץ שניסה לגרום לשינוי המצב היה יצחק דנציגר (1916–1977). הוא עשה זאת מזווית אקולוגית — שיקום מחצבת נשר; מזווית היסטורית-דתית — התעניינות בעצים קדושים; ומזווית אזורית — ביצירת מעין בוסתן ארץ-ישראלי, אך הוא היה כמעט היחיד שעסק בכיוונים אלה.

בשנים האחרונות חל בארץ שינוי דרמטי בגישה. מפעלים גדולים הוקמו, למשל עיצוב נחל צין בשטח מפעלי ים-המלח בתכנון האדריכל שלמה אהרונסון וטיילת שרובר בירושלים על ידי אותו אמן. אולי משמעותי מכולם הוא עיצוב הנוף של כביש שש בתכנונם של תמר דראל-פוספלד ושל אדריכלי הנוף אהרונסון, ברוידא-מעוז, גרינשטיין-הרגיל, ברוס לוין ומוריה-סקלי. מיזמים אלה מעידים על יכולת יצירתית ומקורית של בעלי המקצוע ואף ממקמים את היצירה הנופית כאלמנט בולט וחשוב בחברה. כמעט ללא הבלטה של האגו היצירתי, נוצרת מציאות שאינה מכוונת אך ורק לאליטות אלא לכלל האוכלוסייה החווה אותה. התפתחות זו, החדשה יחסית, תלך ותתחזק בגלל הדאגה הגוברת לשלום כדור הארץ וההתעניינות החדשה בסביבה. "המהפכה הירוקה" תספק לאמנים ולאדריכלי נוף הזדמנויות לעבוד עם חומרי גלם חדשים. אדריכלות הנוף לא תהיה עוד מוגבלת לטריטוריה של גלריות ומוזיאונים אלא תראה במרחב הגיאוגרפי כולו מגרש לביטוי אמנותי.

אחד התחומים הנזקקים למעורבות זו הוא התכנון האורבני במגרשים הפתוחים, סביב הבתים, על הגגות, בכבישים ובכל השטחים הפתוחים לציבור. שטחים שיהיו משקל נגד למגדלי הזכוכית והבטון, קירות התמך והמעברים העשויים מחומרים קשיחים, דרך שימוש בצמחייה או חומרים ידידותיים אחרים, בהומור, אינטימיות, רוך, הומניות וצניעות. הביאנלה בבת-ים יכולה להיות מגרש ניסיונות וחיפושים בכיוון זה, והאמנות שוב תושיט יד לקהילה.

יש להודות לראש עיריית בת-ים על שקיבל את הרעיון והחליט ליישמו במלוא המרץ, ולאנשיו שניהלו את הפרויקט ביד רמה. תודה לתושבי בת-ים על סבלנותם, לאמנים המשתתפים, ויותר מכל לצוות האוצרות תמר דראל-פוספלד, יעל מוריה-קליין וסיגל ברניר, שראו בביאנלה אתגר שאסור להחמיץ, למרות הקשיים הרבים בארגון המסובך של מבצע כה גדול וחסר תקדים. לכל אלה ולרבים אחרים אנו מודים על שאפשרתם לנו להשתתף ביצירה המעניינת.

ד"ר מרטין וייל,
קרן ברכה